<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ו</h1>
<h2>דף ו.</h2>
וגבאי צדקה מקבלין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם (בבא קמא דף קי"ט). האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או לספר תורה ינתן לבית הכנסת או לספר תורה הרגיל בו (תוספתא ב"ק פי"א ה"ב). האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר (שם). ואומר ר"ת (ר"ה דף ד' ד"ה והחרמין) צדקה שאנו נודרים עכשיו אנו נודרים לדעתנו ואנו כגזברין ממנה ואם אנו ממתינין עד שיבואו עניים הגונים אין כאןא) בל תאחרב). א)0כי אם שמאחרין מפני צרות עין, לשון תשב"ץ (סי' תי"ג). ב) ואומר אם נדר אדם מעות לצדקה יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר שלו יכול ליתן לקרוביו ואם נדר יהודי בעיר אחת נדר אם יש שם גדול העיר אינו יכול ליתנו בעיר אחרת כדאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כ"ז) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה צריכים ליתנם ביד גבאי ומפרש התם משום חשדא שלא יחשדו אותם שאינם רוצים ליתן וכשילכו משם יטלו אותם מיד הגבאים והני מילי כשאין שם חבר עיר אבל יש להם חבר עיר אסור כלומר שאסור להוליך משם לעיר אחרת. ואדם שנדר דבר לצדקה אחת אינו יכול ליתנה לצדקה אחרת אבל הגבאים יכולים לשנותה אך כשפירש העני אסור לשנותה, לשון תשב"ץ (סי' ת"ו, ת"ז).
וצדקה הבאה ליד הגבאי אסור לשנות אם לא ברשות בני אותה העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל דבר אפילו לדבר הרשות וכן עמא דבר (ב"ב דף ח' ד"ה ולשנות)א) ועני שאין מכירין אותו ואומר פרנסוני אין בודקין לפרנסה אבל בודקין לכסות. מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותו ואם לדבר [מצוה] פי' לספר תורה מותר לשנותה (ערכין דף ו') ואף על פי שלא נשתקע שם הבעלים מעליה אלא אומרים המנורה או נר של פלוני, ואם נשתקעה שם הבעלים מעליה אפילו לדבר הרשות מותר ואם התנדב גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעלים מעליה כמו שאומרים בערכין פרק קמא (שם) דגוי מפעא פעיא פי' צועק ואומר הקדשתי דבר זה לבית הכנסת ומכרו אותו לעצמן. א) וכן רבינו תם נוהג לתת הקבל"א לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנין אותם, עכ"ל תוספות בפרק קמא דב"ב (שם ד"ה ולשנות). הלכה, מותר לשנותה אפילו באה ליד גבאי אי אניש אמיד דיש לו מעות תמיד לחלק אי נמי דחשוב הוא דמצי לעשוינהו לבני עירו כר' ינאי דיזיף ופרע משום דניחא להו לעניים דכמה דמשתהי מעש' וקמייתי להו, עכ"ל בפרק קמא דערכין (דף ו'). הלכה ומשבאה ליד גבאי אסור לשנותה אם אין ריוח בדבר, לשון תוספות. (ב"ב דף ח' ד"ה ולשנות). האומר סלע זה לצדקה מותר לשנותו בין לעצמו לעשות צרכיו לכל מה שירצה וחוזר ופורע בין לאחר פי' בין להלות לחבירו בין אמר עלי בין אמר הרי זו. וכן רשאין הגבאין ליתן מעות שנדרו לחיטה של פסח אם יש חולה בעיר [אפילו] אינו לוקח קבל"א רשאין ליתן לו בלא ידיעת הקהל. כל אדם ששואל חיטה לפסח יתנו לו אם יש לעני חיטה לפסח שנותן לו אדם אחר בלא קבל"א אין לגבאים ליתן מן הצדקה לקנות צרכיו מעות יתומים נותנין לחיטה של פסח מעות מנדוניא של בתולה אין נותנין אם יש אדם שמרויח בעיר אפילו אינו דר בעיר חייב ליתן לחיטה של פסח מעות בשביל פדיון שבויים אין יכול ליקח כי אם לפדיון שבויים או לצורבא מרבנן וכן מעות שנגבו לצורך עניים לא יתן כי אם לעניים או לצורבא מרבנן אבל מעות שנגבו לשם זווג יש ליתנו לצורך שבויים. אם מברכין בבית הכנסת כל הנודר שיקיים ובא קטן בר מצוה ונדר שלא ברשות אביו והוא סומך על שולחנו אין הברכה מוטלת עליו אם לא ברשות אביו ואם ידוע לקהל שיש לו ליתן בלא רשות הברכה מוטלת עליו. אין רשאין להושיב גבאים (ו)אם אינם מרוצים לקהל אם לא על פי הגדולים שבעיר שרואים שיש ביניהם שדעתו לקלקל התקנות ורוצים שיש אדם קל שיגלה הקבל"א, עכ"ל התוספות.
<h2>דף כח.</h2>
לתת צדקה לעני כדכתיב (דברים ט"ו) נתון תתן לו וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר בצדקה ולא (יתפאר) [יתיהר] בה ואומר הרב ר' אליעזר (טור יורה דעה סי' רנ"א) שאם היה העני עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינא ביה אחיך עד שישוב ויקבל עליו דין או ילקה כדאמרינן בגיטין (דף מ"ו) גבי ההוא דלודאי ואף גם משומד לתיאבון היה אומר כן ורב אמי (שם) שהיה רוצה לפדות משומד אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה ואמרו חכמים (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"א) פעם ראשון אחת לקרן מכאן ואילך לריוח. עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו בדיןא) כדאמרינן (ב"ב דף ח') רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקהב). וגדול המעשה יותר מן העושה (שם ט') ודווקא באדם עשיר אבל כשאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי רק בדבר הראוי. א) ומכין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן כדאמר רבא כו', עכ"ל המיימון ז"ל (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"י). ב) יש אומרים אכפייה בדברים והא כיון שמתן שכרו בצדו דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' אין בית דין מוזהרין עליו ורש"י פירש כי הוטל כבר על רב נתן כמה יתן ונתרצה ואחר כך מיאן לתת ואכפייה דומיא דממשכנין על הצדקה ור"י פירש כי לפי הירושלמי ניחא דקאמר לא תימא מוזהרין אלא עונשין. עוד יש לומר דלא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה אלא כבוד אב ואם ושילוח הקן דכתיב בהו למען יאריכון ימיך כדאמר פרק שילוח הקן (חולין קמ"ב) אין לך מצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלוי בה למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, לשון תוספות בפרק קמא דב"ב (שם בד"ה אכפייה).
